בהתחלה אתה נולד וברגע שאתה פותח עיניים הם אומרים לך כל הכבוד כי פתחת עיניים לראשונה
לאחר מכן הם מוחאים כפיים כאשר התגלגלת מהבטן לגב
הם מריאים כשהצלחת להרים את עצמך, צעד ראשון ובוכים כשאתה אומר בפעם הראשונה את המילה "אבא"
לאחר מכן אתה נכנס לבית ספר, טוב אני לא יודעת מה איתכם אבל אני ביסודי הייתי מחוננת , רק מאיות , על כל 100 הייתי מקבלת מחיאות כפיים ואת השוקולד שאני הכי אוהבת כי זה היה ההסכם
כשנופל לך השן הראשון אתה מסתכל ורואה את האמא מורידה דמעה קטנה ודוחפת לך 20 שקלים מתחת לכרית ורואה איך היצירה שלה גודלת
ואם השנים כל דבר שאני עשיתי היה גאווה להורים שלי, הראשונה מהמשפחה שסיימה בגרות מלאה! הראשונה במשפחה שהוציא ראשיון מתחת לגיל 20.
הם תמיד דאגו להזכיר לי כמה אני אדם חזק ולא שבירה וכמה אני מודעת לסביבה , הייתם צריכים לראות את הדמעות של אמא שלי כשהיא גילתה שהכנסתי לחשבון שלה 1000 שקל כל חודש שהמצב הכלכלי שלה היה קשה ואני תמיד הייתי עם מוסר עבודה ותמיד נהנתי בלעבוד ולא לבזבז את הזמן שלי.
אבל אני לא אדם חזק, כלומר אני כן אבל רק כי אני מסתכלת על הכל בפרופורציה.
ללא שום ספק אני הגאווה של ההורים שלי, תמיד מחייכת, תמיד שומעת את האמת ותמיד נותנת אותה ותמיד לא פחדה מקשיים.
אז תנחשו כמה הם היו מופתעים לקבל שיחת טלפון מהמשטרה שמבשרת להם שהבת שלהם בת ה16 נמצאת אצלהם כי האקס שלה התקשר כאשר לא ידע מה עוד לעשות כדי לעצור אותה מלהתאבד.
היו הרבה מאד תירוצים, היו הרבה מאד סיבות, שהיום במבט לאחור לא משתווים לאותם 3 ימים שעברתי מאותו יום.
הראש כאב , הלב דפק , הכל היה מסוחרר והמעט שאני זוכרת מאותו יום זה אותי יושבת לסגריה עם שוטר שנתן כרגע לקטינה סגריה עם המחשבה של "אם רק סגריה תעזור לילדה הזאת ממולי"
אתה מלא בכל כך הרבה סערת רגשות, אני הייתי כל כך עצבנית, כל כך עצובה, כל כך לבד בעסק אבל בעיקר כל מה שאתה זוכר זה את הבושה.
והדבר היחידי שלא רציתי לראות זה את הפרצוף של ההורים שלי, התחננתי בפני המשטרה שמצידי שיקחו אותי למעצר רק לא לראות את המבט של ההורים שלי
כי כמו שחשדתי מאותו יום לא ראיתי יותר את הניצוץ גאווה בפנים של ההורים שלי, רק פחד , אמא שלי לא עצמה עין בשבוע הראשון.
ואני? אני רק בכיתי, זה לא כי לא הייתי רגוע , פשוט הבכי הזה היה הדבר הכי משחרר שאיי פעם חוויתי , כל כך משחרר עד שאפילו טיפה התמכרתי אליו
יום אחרי אמא שלי לקחה אותי למחלקה פסיכיאטרית כדי שיאבחנו אותי אם אני אובדנית או לא, כל כך הרבה שאלות פולשניות, כל כך הרבה בכי, כל כך הרבה רצון לקום וללכת משם
הפיסכיאטרית איבחנה אותי כלא אובדנית בכלל "כל הכבוד לך הגר, את פחות פסיכית ממה שחשבתי" אמרתי לעצמי
באותו ערב אמא שלי אישרה לחברים שלי לבוא לבקר, כל כך לא רציתי שהם יראו אותי במצב הזה.
ויום לאחר מכן ארזתי את כל החפצים שלי, ועברתי לצפון , לא שלחתי אסמס לאף אחד, לא התקשרתי, תמיד שנאתי פרידות וזאת הייתה אחת מאד קשה
השיחה היחידה שאני זוכרת הייתה השיחת טלפון מהחבר הכי טוב שלי עידן, לא היה לו שמץ של מושג מה קרה , הוא פשוט סתם התקשר כדי לבדוק מה שלומי
רק מה"הלו?" שלי הוא שינה טון דיבור ושאל מה קרה, מהשתיקה שלי הוא הבין שמה שאני והוא הכי פחדנו קרה, נשברתי אחת ולתמיד
הוא לא דיבר הרבה, רק שמע אותי בוכה בשקט בטלפון ואמר לי "את בן אדם מדהים את יודעת את זה? את חזקה הגר גם אם כרגע זה לא נראה ככה ולא משנה מה יקרה אני תמיד יהיה כל כך גאה בך"
מאותו רגע אני ידעתי שאני אוהב את הילד הזה לשארית חיי.
כשאתה פותח חיים חדשים, הכמה חודשים הראשונים הם להתגבר על אבל, התחלתי בהכחשה, דיברתי כל יום עם כל החברים שלי ממודיעין כל יום , אחר כך כעס , כעסתי כל כך על עצמי שנתתי למצב הזה להגיע לאן שהוא הגיע
לאחר מכן התמקחות, אני אעשה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור ואז הגעתי להשלמה.
זה קרה, זה היה ידוע שזה יקרה, כנראה שזה היה צריך לקרות.
אני לוקחת את היום הזה איתי לכל מקום שאני הולכת אליו, אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן לעצמי להרגיש ככה.
אני מזכירה לעצמי כל יום את המשפט הבאה
"הגר, את יפה, את חכמה ואת חזקה"
אני אקח את היום הזה ואשתמש בו להזכיר לעצמי מתי אני צריכה להבין שאני צריכה שינוי.
כשקיבלתי את התאריך גיוס שלי ולאן אני מתגייסת בכיתי כי ראיתי עוד הפעם את הניצוץ גאווה בעיניים של אמא שלי
אני יפה, אני חכמה ואני חזקה, ואני לעולם לא אשכח את זה.
התקופה הזאת תמיד תחרט לי בזיכרון כאשר השיר הזה ליווה אותי בכל התקופה הזאת
;){kind=link}